"מאמסטרדם לירושלים "

מאיר סלומון עבודות חדשות.

"כל יצירת אמנות היא בת זמנה לעתים קרובות היא אם רגשותינו"

                                                                                          ואסילי קנדינסקי.

35 שנה חי ויצר האמן מאיר סלומון בהולנד. סלומון למד באקדמיה לאמנות ריטפלד באמסטרדם (Rietveld academie Amsterdam) ונראה כי הולנד טבועה עמוק ביצירתו- העיסוק בפריחה ופריחות, מוטיב החלונות החוזר שוב ושוב. אלא שבכל יצירה ויצירה, יש נוכחות חזקה ליהדותו. מוטיבים יהודיים חוזרים ומופיעים – סידור התפילה, "מגן הדוד", תשמישי קדושה שונים וציטטות מן הכתובים.

נדמה כי כל יצירתו של סלומון מחברת בין קצוות – בין מזרח ומערב, בין מודרניזם למסורת, בין מופשט לפיגורטיבי, בין צבע לקו.

אחרי שנתיים לימודים במכון אבני נסע סלומון ללמוד כאמור באקדמית ריטפלד לאמנות באמסטרדם, שם למד במחלקה לציור וגרפיקה אמנותית. הפן הגרפי דומיננטי מאד ביצירתו וניכר שיש לו רגישות רבה לצבע ולקו.

אין ספק כי סלומון מושפע במודע או שלא במודע מתנועת "דה סטיל" (De stijl) ההולנדית. 

כמעט בכל יצירותיו, ניתן לראות בבירור את החלוקה לפסי אורך ורוחב, אותה חלוקה שהודגשה כל כך על ידי חברי תנועת "דה סטיל". אצל חברי התנועה נבעה האמונה בחלוקה זו מן המיסטיקה של המזרח והתיאוסופיה של המערב: הקווים האנכיים היו היסוד הפעיל והאופקיים היסוד הסביל, שווי ערך חזותיים לעובדות החיים הבסיסיות. 

המניפסט של אבי התנועה, פיט מונדריאן, היה "לשלב בין האיזון הסטטי לשיווי המשקל הדינמי". מונדריאן ביקש ליצור מציאות טהורה וכך הגיע לצורות הגיאומטריות הנקיות ולשימוש בצבעי היסוד.

סלומון יוצר בדיוק את הניגודיות עליה מדבר מונדריאן,  מצד אחד משטחי צבע בקווים אנכיים ואופקיים, מצד שני ציור לירי ברור בעל אופי רישומי, סנטימנטלי לעיתים. החיבור בין המופשט הגיאומטרי לפיגורטיבי, מוגדר וברור. ברוב הציורים קיימת חלוקה לשלושה מישורים, ביניהם מפריד בד סטן, מעין גרסה מודרנית ל"טריפטיך" המתקשר לרוב עם יצירה בעלת אופי דתי. האם זוהי רמיזה לדתיות חדשה? אחרת? אותם בדים מהווים חוצץ, נדמה שסלומון אינו מבקש ליצור אשליית קיום, אלא להפך, הוא ממקם את החוצצים הצבעוניים כמסכי תיאטרון, המבקשים להזכיר לנו כי מה שאנו צופים בו הוא אשליה, מציאות נדמית וזהו. 

אחד המוטיבים המשמעותיים ביותר ביצירתו, היא המילה הכתובה. אותיות עבריות מעשה סופר סת"ם. טקסטים וציטטות מהכתובים. מה להן ולעולם המודרני הצבעוני שלפנינו?

"המבדיל בין יום ובין לילה" הוא כותב ומשרבט ובצדו סמל הנדמה כפרפרזה על המגן דוד. הוא מצטט מספר בראשית: "וחשך על פני תהום" והאותיות הזהובות משייטות בתוך הכחול העז, בצד החלון עם הפרחים, אולי תהיה על מעשה הבריאה? "יברך השם וישמרך"  ובצד רישום של סידור תפילה. בדומה ליצירתו של מרדכי ארדון, נדמה כי סלומון אף הוא מציג נושאים יהודיים באמצעות מילון הצורות של המאה העשרים. סלומון אינו מתעסק בתורה וביהדות, אבל הם תמיד שם, ניכרים ונוכחים בכל יצירתו. האמן הגולה מארצו, מנכיח את כור מחצבתו בכל עבודה ועבודה.

השימוש בטקסט התנ"כי היה משמעותי מאד ביצירתם של שני אמנים ישראלים – מרדכי ארדון ומשה קסטל, כל אחד הנכיח את הכתוב בדרכו שלו. אצל קסטל הפכו האותיות לדמויות תנ"כיות, מיוחדות במינן. נדמה שגם סלומון מבקש "לשחק" עם המילים וצורתן היא שקוסמת לו, לא פחות מהמשמעות שהן אוצרות בתוכן. כך הן הופכות לכלי ביצירת העניין במיחבר הציורי.

על אף שבכל ציור רושם סלומון דבר מה, אין ספק כי שפת הציור שלו היא שפת הצבע. סלומון אינו עובד בצבעי בסיס בלבד, אלא יוצר חיבורי צבע בין צבעים עזים במיוחד, נמנע כמעט מלהשתמש בצבעים פסטלים, נינוחים, רגועים.

בשנה החולפת מצייר סלומון סדרה חדשה ובה צבעוניות אחרת – ספומטית משהו, כתמית – שכבות של צבע הנמרח בכתמיות מיוחדת, מבקש אולי להביא תחושה הזוייה יותר אל כן הציור. אולי ניסיון לצאת מן הגיאומטריה הנקייה למשהו מורכב יותר. על הצבעוניות המורכבת הזאת, הוא שוב רושם את אותם פתחים וחלונות, מבקש הצצה למישור נוסף, רושם בקו מתאר רישום מעודן מאד, כמעט אזכור ותו לא.

בכל אחת ואחת מיצירותיו של סולומון מוטבעת כאמור שפת היהדות, שלושים וחמש שנים חי סלומון בהולנד ולכל אורך השנים הללו נעה יצירתו בין מזרח ומערב.

בתוך העולם של המופשט הגיאומטרי שלו "מככבים" פרחים שונים – היביסקוס, חבצלות, בוגנויליאה, ענף עץ שקד ועל אף הציור הבוטני המדויק למדי אין הוא מתעניין באמת בפרח אלא בפרח כסמל, סמל לפריחה וקמילה, לחיים ומוות.

אי אפשר שלא להביט בפרחים שהוא מצייר בלי לחשוב על ציורי הטבע דומם ופרחים מהולנד של המאה ה –17. אלו היו בבואה לחברה עשירה ומשגשגת של אותה העת. הם הופיעו באגרטל הפרחים שעלה על גדותיו, לא בטבע עצמו ולא כשיר הלל לטבע, אלא כסמל לשפע האנושי. כך גם ציורי הפרחים של סלומון, הם אינם נטועים בסביבתם הטבעית אלא צפים ועולים מחוץ לקונטקט הנטורליסטי – ריאליסטי שלהם. ההיביסקוס האדום כדם, בולט כל כך על רקע הצבע הבהיר עליו הוא נמרח ומהווה ללא ספק סמל – סמל לאהבה, תשוקה, אולי כאב? פרחיו של סלומון בהיותם נטועים בחלל לא חלל, מהווים ללא ספק סמל. כך הוא מצטט משיר השירים שבו מעידה על עצמה השולמית בשירת האהבה הגדולה "אני חבצלת השרון שושנת העמקים", וממרחק הזמן משתמשת המשוררת זלדה באותו הדימוי בתארה את עצמה: "חבצלת השרון העולה אלי מן הטחב והריק".  סמליות זו נארגת עם הטקסט התנ"כי למציאות אחרת, מורכבת אישית מאד של האמן. כך, באחד הציורים המשמעותיים ביותר שלו, מצטט סלומון מעשרת הדיברות וברקע מצוי כן הציור שלו ומעין מנדרלה בוהקת מתוכה מציץ נוף אורבני, מודרני. אותה מנדרלה או עיגול בוהק, מופיעים רבות ביצירתו בפרט בסדרת עבודות הנייר שלו, מתקשרים לתורת הקבלה וליקום. נדמה כי סלומון קושר בין מעשה הבריאה למעשה היצירה ולקיומינו כאן ועכשיו. תוהה על שאלות כמו מקום וזהות, אולי תוהה על הקונפליקט בין היותו אדם מאמין, לאדם שהיצירה היא מרכז חייו ואמונתו. 

נדמה כי בחיבורים המיוחדים שהוא יוצר נוגע סלומון בכל השאלות הקיומיות המעסיקות את כולנו מבקש להוציא את הצופה למסע בנבכי נפשו.

מירי קרימולובסקי, אוצרת.